הכל התחיל עם ריח של בנזין

היה אוגוסט 2017, וישבתי בטסלה שכורה בתחנת טעינה מהירה בסדונה, אריזונה, כשנשמתי ריח של בנזין.

הטמפרטורה הייתה 95 מעלות בחוץ, וישבנו שם לנצח. עדיין לא הבנתי שנטען סוללה מ-80% ל-100% יכול לקחת כל כך הרבה זמן, במיוחד בחום קיצוני. הטסלה נאבקה לשמור על הסוללות קרות.

באותו זמן, הייתי בעלים של קיה סול 2014, וקראתי דיווחים מטרידים על קיות שהתלקחו באש ברחבי ארצות הברית. לרגע קצר, הדאגה המוכרת הזאת חזרה אלי.

ואז נזכרתי שאני לא בקיה שלי.

הריח הגיע מתחנת הדלק שליד, שם משאית מיכלית מילאה את המיכלים התת-קרקעיים. נאלצתי לצחוק על עצמי. למרות זאת, בהתחשב בחום, גם הייתי קצת מודאג שהטסלה תתלקח באש.

אף אחת מהן לא התלקחה.

למרות ההמתנה הארוכה, אהבתי את חוויית הטעינה של הטסלה. פשוט מחברים את הרכב. בלי אפליקציות, בלי כרטיסי אשראי, בלי הוראות. הרכב והמטען טיפלו בכל דבר.

הערצתי את הפשטות הזאת.

ב-2019, החלפתי את הקיה סול המונעת בדלק שלי ב-2019 Soul EV. אז גיליתי איך טעינה נראית מחוץ לאקוסיסטם של טסלה.

הייתי צריך אפליקציות שונות לרשתות טעינה שונות. חלק דרשו יתרות מראש. אחרות דרשו חיבור סלולרי כדי לתקשר עם שרת לפני שהן אפילו מספקות חשמל. לפעמים כל התהליך נכשל.

זה היה מגוחך.

מה שהפתיע אותי הכי הרבה היה שרוב תשתיות הטעינה האלה הגיעו אחרי שטסלה כבר הראתה כמה הפשטות יכולה להיות בחוויה. טכנולוגיה שמגיעה מאוחר יותר אמורה להיות טובה יותר, לא?

טסלה קבעה את הרף. עם זאת, יצרניות רכב גדולות וחברות טעינה, כולל עסקים עם משאבים פיננסיים והנדסיים עצומים, הצליחו איכשהו לספק חוויה מסובכת יותר.

במקום לתאם סביב חוויית טעינה חלקה, התעשייה השאירה את הצרכנים מתמודדים עם אפליקציות, חשבונות, מערכות תשלום ורשתות לא תואמות.

חברות כמו GM, טויוטה וקיה היו בעלות משאבים גדולים בהרבה מאלה של טסלה בשנותיה הראשונות. בוודאי שהן יכלו לעבוד יחד כדי להפוך את הטעינה לפשוטה כמו לחבר רכב לחשמל.

אבל כנראה שזה היה יותר מדי לבקש.

אז שמתי לב למשהו מעניין בחניון התת-קרקעי של בניין הדירות שלי. היה שקע חשמלי רגיל ממש ליד מקום החניה שלי.

התחלתי לחבר אליו את הרכב. לא ביקשתי רשות, אבל לא היה כלל נגד זה, והבניין כבר סיפק תחנת טעינה משותפת ברמה 2 כאמצעי נוחות. על ידי טעינה במקום החניה שלי, השארתי את התחנה הזו זמינה לבעלי רכבי EV אחרים.

וזה היה הרגע שבו גיליתי משהו ששינה את הדרך שבה חשבתי על רכבים חשמליים.

טעינת רמה 1 הייתה יעילה להפליא.

ברוב הימים, הרכב שלי עמד חונה שעות רבות. לא הייתי צריך לטעון במהירות. פשוט הייתי צריך להחליף את החשמל שהשתמשתי בו בנסיעה ברחבי העיר. שקע רגיל יכול היה בקלות להתמודד עם רוב הנסיעות היומיות שלי. תוכלו לגלות אם זה נכון גם לנסיעות שלכם עם מחשבון מטען הבית לרכב חשמלי.

ועוד יותר טוב, החוויה הייתה בדיוק מה שאהבתי בטסלה.

לחבר. ללכת.

בלי אפליקציה. בלי רשת. בלי אלקטרוניקה מסובכת שמתווכחת עם שרתים איפשהו באינטרנט.

התחלתי לתהות מדוע בנייני דירות וקונדומיניום מוציאים אלפי דולרים על ציוד טעינה מתוחכם כאשר שקעים רגילים או תחנות רמה 2 זולות יכולים לעשות חלק גדול מהעבודה.

החשמל כבר היה שם. טכנולוגיית הטעינה כבר הייתה בתוך הרכב.

מה שחסר היה דרך פשוטה לעקוב מי השתמש בכמה חשמל ומה הוא חייב.

כמובן, זה היה דורש קצת אמון. הנהגים היו צריכים להיכנס ולצאת ביושר. אבל בבניין קונדומיניום או דירות, שבו לדיירים כבר יש מערכת יחסים ומסגרת חוזית עם הנכס, זה נראה סביר לחלוטין.

ומה אם אין חיבור אינטרנט בחניון? למי אכפת? תתחבר, תטעין את הרכב, ותקליט או תתאים את המפגש מאוחר יותר.

לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה.

בסופו של דבר, החלטתי לבנות את התוכנה בעצמי.

קראתי לה EVnSteven.

דרך פשוטה לאנשים לשתף תשתית חשמלית קיימת, לעקוב אחרי זמן הטעינה, ולשלם את חלקם ההוגן בלי חומרה יקרה או סיבוכיות מיותרת.

כשאני מסתכל לאחור, אני מוצא את זה משעשע שכל המסע התחיל עם ריח בנזין במדבר אריזונה.

אבל התגלית האמיתית הגיעה הרבה מאוחר יותר, בחניון תת-קרקעי, כשגיליתי כמה טכנולוגיה בעצם לא היינו צריכים.

David Williston
מייסד, EVnSteven.app